הנחיות לנוסעים לחו"ל
היגיינה
זיהומי מעיים הם הבעיה העיקרית ליוצאים לארצות העולם השלישי וזאת בשל תנאי סניטציה ירודים ומי שתייה מזוהמים במי ביוב. זיהומי מעיים שונים יכולים להיות קטלניים. להימנע מתחלואה זו היא בראש ובראשונה שמירה נכונה על כללי היגיינה ובנוסף הדרך לכך קבלת חיסונים מתאימים.
מים
כל מקור מים יש לראותו כמקור מים מזוהם, אלא אם ישנו מידע ברור על טיפול עירוני יעיל במי השתייה. טיהור המים הטוב ביותר הוא הרתחתם למשך 5 דקות. דרך נוספת היא שימוש בכדורי כלור או בתמיסת יוד. עדיף לצחצח שיניים במים מטוהרים. הקפאת המים אינה מכחידה את המזהמים ולכן יש להכין קרח ממים מטוהרים בלבד. השימוש בקוביות קרח אשר נעשו ממי ברז רגילים או אכילת שלגונים וגלידות ממקור לא ברור מסוכנים לבריאות. משקאות בטוחים לשתיים הם שתייה רותחת (תה, קפה), שתייה תוססת ומים מינרליים מבקבוקים אטומים וממקור ידוע.
מזון
פירות וירקות יש לחטא לפני השימוש. פירות הניתנים לקילוף אינם דורשים טיפול פרט לקילופם.
יש להימנע מאכילת בשר, דגים ומאכלי ים אחרים שלא בושלו היטב. במסעדות רצוי להקפיד על אכילת מזון מבושל ולהימנע מאכילת ירקות חיים (לא ברור האם חוטאו כראוי לפני הגשתם).
רחצה
אין הגבלה ברחיצה בבית, בבית המלון או באכסניה, אך צחצוח שיניים רצוי שיהיה עם מים מטוהרים.
הימנעו מרחצה במקווה מים מתוקים אשר לא עברו טיפול בכלור. בארצות רבות המים נגועים בבילהרציה (בעיקר באפריקה) ולכן יש להמנע מרחצה במקווי מים מתוקים. בעיה זו לא קיימת במי-ים.
מאמר בנושא בילהרציה (מתוך כתבה שהתפרסמה במגזין "טבע הדברים בשטח", ינואר1998)
|
* פרופסור אלי שוורץ מופיע בתוכנית "החיים הטובים", תוכנית מס' 15 בתאריך 11/9/07 , בנושא מיים ומזון בארצות אקזוטיות (לצפייה) |
שלשול המטיילים
זו המחלה השכיחה ביותר בין הנוסעים לארצות עם היגיינה ירודה. הגורם לכך אינו השינוי בסוג האוכל והתבלינים, אלא זיהום המועבר באוכל ובמים. הזיהום יכול להיגרם על ידי חיידקים, וירוסים או פרזיטים.
במקרה של שלשול קל שאינו מהווה מטרד לנוסע מומלץ שלא ליטול כל טיפול תרופתי (גם לא כדורים עוצרי שלשול כמו סדיסטל או אימודיום). במידה ומופיע שלשול קשה המלווה בחום, שלשול דמי או שלשול דחוף מאוד מומלץ שימוש בטיפול אנטיביוטי. מרשם יש לקבל אצל הרופא.
מלריה
מחלה טפילית המועברת דרך עקיצת יתוש האנופלס. ללא עקיצה אין הדבקות במחלה. לכן הכלל הראשון באזורים הנגועים במלריה הנו לנקוט באמצעים המונעים את עקיצת היתוש: לוודא הימצאותם של רשתות תקינות בחלונות הבית, להשתמש בתכשירים דוחי יתושים ולישון תחת כילה.
הכדורים נגד מלריה אינם מונעים את עקיצת היתוש אך אמורים למנוע את הופעת המחלה במקרה של עקיצה (או להופעת המלריה בצורה קלה).
התרופות הקיימות היום למניעת מלריה הן:
(Mefloquine , Lariam, Mephaquine) הניטלת אחת לשבוע
(Malarone , Doxyllin) הניטלות אחת ליום ו-Primaquine הניטלת גם היא אחת ליום.
לכל אחת מתרופות אלה יש יתרונות וחסרונות משלה, ולכן יש להתאים את התכשיר למניעת מלריה לפי אופי הטיול ולפי פרופיל המטייל (כולל רגישות ידועה לתרופות, תרופות נוספות אשר המטייל לוקח וכדומה). התאמה זו נעשית במרפאה בפגישה בין הנוסע לרופא.
חיסונים
בין החיסונים המומלצים נכללים חיסוני חובה אותם דורשות מדינות מארחות רבות (כגון חיסון כנגד קדחת צהובה, או דלקת קרום המוח) אשר מטרתם למנוע את הפצת המחלה בעולם.
קבוצה שניה של חיסונים (והם פעמים רבות יותר חשובים) הם חיסונים המומלצים על ידי רשויות הבריאות בארץ שמטרתם למנוע את תחלואת הנוסע.
חיסונים למחלות העוברות במזון ומים מזוהמים:
צהבת סוג A
זו הצהבת המוכרת בארץ אשר מופיעה לעתים אצל בני נוער וחיילים. אדם אשר חלה במחלה זו מחוסן באופן טבעי לעתיד. על אלה שאינם מחוסנים יש לקבל את החיסון האקטיבי הנקרא HAVRIX.
החיסון ניתן בשתי מנות בהפרש של 6-12 חדשים ומקנה הגנה לשנים רבות. (כנראה לכל החיים).
טיפוס הבטן
מדובר במחלת חום קשה ביותר וממושכת הנגרמת על ידי חיידקי הסלמונלה. החיסון הקיים כיום בארץ הוא חיסון הניתן בזריקה , יעילותו כנגד סלמונלה Typhi ויעילותו למשך 2-3 שנים.
(בעבר החיסון שניתן היה בכמוסות הניטלות דרך הפה (Vivotif) אך כיום אינו זמין בארץ).
שיתוק ילדים
מחלה הנגרמת על ידי וירוס הפוליו החודר לגוף דרך מים או מזון מזוהמים בנגיף.
החיסון הניתן כיום הוא בזריקה (תכשיר סאלק) (בעבר השתמשו גם בחיסון אשר ניתן דרך הפה).
כולירה
שכיחות המחלה בקרב אנשים מערביים היא נמוכה מאוד. המחלה מתפשטת מאדם לאדם על ידי מזון או מים בהפרשות (הקאה או שלשול) של אדם חולה. שמירה על היגיינה נכונה יכולה למנוע את העברת המחלה. החיסון אינו מומלץ למטיילים אלא במקרים מיוחדים. אין כיום דרישה על ידי ארגון הבריאות העולמי לקבלת החיסון לשום יעד.
חיסונים למחלות אשר אינן קשורות במזון ומים מזוהמים:
דלקת קרום המוח
חיידק אלים של דרכי הנשימה המועבר דרך הכיח של אנשים נגועים (לא בהכרח חולים) יכול לגרום לדלקת קרום מוח קטלנית. החיסון כנגדה מומלץ ליוצאים לאפריקה. חיסון זה מהווה חיסון חובה ליוצאים לחאג' למכה. השפעת החיסון היא ל -5 שנים. יש לציין כי כל המתגייסים לצה"ל מקבלים אותו עם גיוסם.
טטנוס- דיפטריה
טטנוס (צפדת) היא מחלה הנגרמת מחדירת חיידקי הטטנוס לגוף, בד"כ בזמן פציעה. החיידק קיים בכל מקום כולל בארצות המערב, ולכן חשוב להתחסן כנגד המחלה אף ללא נסיעה.
דיפטריה (קרמת)
היתה מחלה קשה אשר פגעה בעיקר בילדים. היא גרמה לדלקות גרון עם קרומים אשר חסמו את דרכי הנשימה וכן לדלקת בשריר הלב. הכנסת החיסון הורידה באופן משמעותי את מספר המקרים, אולם לאחרונה ישנה התפרצות שלה בעיקר ברפובליקות של ברית המועצות לשעבר וכן בכמה אזורים באסיה.
מומלץ לכל אחד לקבל זריקת דחף אחת לעשר שנים הכוללת אנטי טטנוס ודיפטריה.
צהבת מסוג B
צהבת קשה המועברת בדרכים הדומות להדבקות באיידס (מגע מיני, מגע עם מחטים מזוהמות או קבלת דם נגוע). שכיחות גבוהה של המחלה קיימת באפריקה, במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. החיסון מומלץ ליוצאים לתקופה ממושכת והוא מורכב מסדרה של שלוש זריקות, שתיים מהן במרווח של חודש והשלישית לאחר חצי שנה.
גם אם זמן התחלת החיסונים הוא פחות מחצי שנה ניתן לקבל את שתי הזריקות בארץ ואת השלישית בארץ היעד. שתי הזריקות הראשונות נותנות לבדן הגנה של כ-80%.
מחלות העוברות בעקיצת יתושים:
קדחת צהובה
מחלה וירלית המועברת בעקיצת יתוש. קיימת באפריקה ובדרום אמריקה בדרך כלל לא באזורים עירוניים. את החיסון יש לקבל לפחות עשרה ימים לפני היציאה. יעילות החיסון היא לעשר שנים.
חיסון זה הינו כיום החיסון היחיד המוגדר כחיסון חובה, דהיינו על המטייל להצטייד בפנקס חיסונים בין-לאומי ועליו להציג פנקס זה במעברי הגבול שם.
דלקת מוח יפנית
מחלה וירלית המועברת בעקיצת יתוש. קיימת בדרום מזרח אסיה. המחלה אינה שכיחה אולם בשל קטלניותה ובשל הפגיעות הנוירולוגיות הבלתי הפיכות שהיא עשויה לגרום מומלץ להתחסן כנגדה, בד"כ לנסיעות מעל חודש (החיסון מורכב מ-2-3 זריקות).
קדחת דנגי
מחלה וירלית המועברת בעקיצת יתוש. שכיחה בעיקר בדרום מזרח אסיה, במרכז ובדרום אמריקה.
גורמת למחלת חום המלווה בכאבי ראש, שרירים וחולשה ניכרת. החיסון כנגדה נמצא עדיין בהליכי פיתוח. המניעה היא ע"י שימוש בדוחי יתושים, בעיקר בשעות הבוקר ושעות אחה"צ המאוחרות.
המחלה שכיחה יותר סביב עונת הגשמים בכל אזור.
מחלות מטיילים נוספות
כלבת
מחלה וירלית קטלנית המועברת בנשיכת בעלי חיים נגועים (לאו דווקא כלבים). במקרה של נשיכה יש לחטא היטב את הפצע ולפנות לעזרה רפואית לקבלת ייעוץ וסדרת חיסונים כנגד כלבת. ניתן לקבל חיסון מקדים לפני הנסיעה כנגד כלבת , סדרה בת 3 זריקות, אך גם במקרים אלה יש צורך לפנות לעזרה רפואית אחר הנשיכה ולהמשיך בתוספת של 2 זריקות.
מחלת גבהים
זוהי תסמונת היכולה לגרום לתחלואה קלה המתבטאת בכאבי ראש ובחילה ועד לצורה הקשה היכולה להתבטא בבצקת ראות או בצקת מוחית ולהביא למוות. תסמונת זו בד"כ אינה פוגעת באנשים הנמצאים בגובה מתחת ל-3,000 מ' אולם מתמירה ככל שנמצאים בגובה רב יותר, סיבתה היא הירידה בלחץ הברומטרי המביאה לירידה בלחץ החמצן וברווי החמצן בדם ובכך מתחילה שרשרת של הפרעות בגוף היכולות כאמור להיות גם קטלניות.
את התמונה הקלינית ניתן לחלק לשלוש צורות עיקריות:
הראשונה, מחלת גבהים חדה ( Acute Mountain Sickness ) שהיא הצורה השכיחה ביותר ופוגעת עד 50% מהעולים מעל 3,000 מ', סימניה יכולים להופיע כבר 8 שעות מההגעה לגובה וכוללים כאב ראש, חוסר תיאבון, חולשה, בחילה והפרעות בשינה.
השניה היא בצקת ראות ( Pulmonary Edema ) והיא צורה הרבה פחות שכיחה, ובה מצטברים נוזלים בראות הגורמים לקוצר נשימה קשה, שיעול, כיחלון, זהו מצב קריטי וללא טיפול מהיר ונכון עלול להסתיים במוות תוך שעות.
השלישית היא בצקת מוחית( Cerebral Edema ) שהיא הצורה החמורה ביותר ובה מצטברים נוזלים במוח הגורמים לכאבי ראש עזים (שאינם מגיבים אף לטפול נוגד כאב), הפרעות בהליכה הזיות, חולשה ועד לתרדמת ( Coma) ומוות, סימן אזהרה מקדים הוא הקושי בהליכה ישרה.
מי חשוף למחלת גבהים?
למעשה כל אחד העולה לגובה חשוף למחלה, ולא ניתן לנבא מראש מי יחלה בה.
כושר גופני אינו ערובה למניעת המחלה, ואין הבדל בשכיחות בין המינים. ככל שהעליה לגובה מהירה יותר וללא זמן להסתגלות הסיכוי לחלות רב יותר.
בישראל איננו מודעים לבעיה מכיוון שהר החרמון הגבוה בהרים אצלנו, הוא רק בגובה 2,200 מ.'
למטיילים לאזורי סקי בארה"ב ובאירופה יש לזכור כי חלקם נמצאים מעל 3,000 מ.'
המטיילים בהרי האנדים, בהר קניה ובמיוחד המטיילים בהימליה החשיפה שם היא משמעותית יותר, והסיכון גבוה יותר.
נוסעים הטסים לאזורים גבוהים (לא מאפשר זמן הסתגלות ) חשופים יותר למחלה
מניעת המחלה:
הדרך הטובה ביותר למניעה היא הסתגלות איטית לגובה, מקובל הוא קצב עליה של עד 500 מטר ליום, דהיינו לאחר שינה בגובה של 3,000 מ' ניתן לעלות לגובה 3,500 מי וכן הלאה, המטייל הרגלי בהרים יכול לתכנן כך את דרכו ובמידה ומופיעים סימני מחלה להשאר באותו המקום (או לרדת מעט) ולחכות זמן נוסף עד אשר ירגיש בטוב וימשיך בטיפוס. בדרך זו סיכויו טובים מאוד למנוע את המחלה.
טיפול תרופתי:
התרופה היא אצטזולאמיד-Acetazolamide (אורמוקס או דיאמוקס) הנלקחת במינון של 250 מ"ג פעמיים ביום. יש להתחיל את הטיפול כיממה לפני העליה לגובה ולהמשיך זאת במשך יומיים נוספים (בד"כ לאחר תקופה זו הגוף כבר מסתגל לגובה). הטיפול מומלץ לאותם הנוחתים באזורים גבוהים ללא זמן להתרגלות הדרגתית או לתיירים הממהרים לטפס. תופעות הלוואי יכולות להיות הרגשת "נימול" בידים, רגלים וסביב הפה, וכן השתנה מרובה. (תופעת לוואי נדירה היא ירידה זמנית בראייה).
לאנשים האלרגים לסולפה או לחסרי האנזים G6PD יש להתייעץ לפני השימוש.
מנגנון הפעולה של התרופה הוא בדרך של הגברת קצב הנשימה.
עצות נוספות למטייל בגובה הן:
הקפדה על שתיה מרובה. הימנעות משתיית אלכוהול ומנטילת תרופות הרגעה היכולות לדכא את מערכת הנשימה. נשים בהריון, אנשים חולי לב או מחלות ריאה חשוב להם להוועץ ברופא לפני תכנון נסיעה כזו.
מאמר בנושא מחלת גבהים (מתוך כתבה שהתפרסמה במגזין "טבע הדברים בשטח", מאי 1998)
לסיכום:
מרבים לדבר על מחלות זיהומיות ועל חיסונים לפני נסיעה לארצות אקזוטיות, נוטים לשכוח את מחלת הגבהים אשר אמנם אינה מחלה זיהומית אך יכולה גם היא להיות מסוכנת, הכרת הבעיה, הכנה נכונה ובניית מסלול טיול נכון יכולים לעזור לטיול בריא.
לפורום שאלות ותשובות בנושא רפואת מטיילים |
