מחלות אוטואימניות

המחלות האוטואימוניות מהוות מעמסה רפואית וכלכלית משמעותית ביותר ומשניות בחשיבותן רק למחלות לב וסרטן. כ- 80 מחלות הוגדרו כאוטואימוניות והן פוגעות בכ -5% - 20% מהאוכלוסיה, הן מהוות את הסיבה עיקרית לתחלואת נשים בגיל הפוריות, ועל-פי הדו"ח לקונגרס האמריקני הן בין 5 הסיבות העיקריות לתמותת נשים בגילים 14 - 35 שנים.

על מחלות אלו נמנות: זאבת מערכתית אדמנתית (לופוס) (SLE), מחלת מיפרקים שיגרונתית (RA), טרשת נפוצה (MS), מחלות מעי דלקתיות כדלקת מעי מכייבת ומחלת קרוהן ( UC  ו -  CD) וכן מצבים כמו דלקת בלוטת התריס ומחלות עור כפמפיגוס וולגריס, סקלרודרמה ובהקת (Vitiligo). בעשורים האחרונים, בעקבות הקצאת משאבים גדולים יותר למחקר, תשומת לב ציבורית עולה והתפתחויות מחקריות פורצות דרך - חל מהפך בטיפול  במחלות אלו.

מטיפול אשר כלל בעיקר תרופות אנטי-דלקתיות וסטרואידים עתירי תופעות לוואי, הפך היום הטיפול למורכב ומוצלח הרבה יותר. פריצת הדרך בטיפול התבססה על מתן "תרופות ביולוגיות" שברובן הן נוגדנים חד-שיבטיים המכוונים לניטרול מולקולת דלקת ובחלקן נוגדנים המווסתים את המערכת החיסונית הסוררת. 

בהמשך פותחו גם מולקולות קטנות שמטרתן לבצע את אותן פעולות. יתר על-כן, הנטייה כיום היא להקדים את הטיפול לשלבים מאוד מוקדמים של המחלות ואף אולי לרושמן במקרי מניעה מובהקים למחלות. תוצאות מהפך טיפולי הביאו לכך שאין רואים היום יותר את החולים מעוותי המיפרקים שתוארו בעבר בדלקת מיפרקים שיגרונתית (RA) או את התחלואה הקשה במחלות מעי ועור אוטואימוניות.

מכל ההתפתחויות שנסקרו לעיל עולה וצצה דמותו של ה"אוטואימונולוג" אותו רופא שכור מחצבתו ברימטולוגיה, אימונולוגיה קלינית, נירולוגיה או נפרולוגיה, והוא הופך להיות המומחה לטיפול במחלות אוטואימוניות ללא גבולות איברים או תת-התמחויות (כי הרי המשותף לכל המחלות האוטואימוניות רב על השונה). הפועל היוצא של התפתחויות אלו יהיה בהיווצרות התמחות חדשה שתכונה - אוטואימונולוגיה, אשר תשלב את הפן הרפואי הרחב החובק תת תחומים רבים ברפואה, והפן המחקרי המחפש אחר גורמים אטיולוגיים שונים, סמנים אבחונים ופרוגנוסטים כמו גם אפיקי טיפול חדשים למחלות אלו.